מצברי עופרת מהסוג הנפוץ בתאורת חירום בדרך כלל מתים תוך שנתיים-שלוש, למרות שהם כמעט ללא שימוש. בהשוואה, מצבר ברכב שעובד קשה הרבה יותר ממצבר תאורת חירום בדרך כלל מחזיק תקופה יותר ארוכה. מקור ההבדל הוא במבנה מטען המצבר. ברכב קיים מטען מיוצב שאינו טוען את מצבר הרכב מעבר למתח המותר. בתאורת חירום, היצרנים כמעט תמיד חוסכים רכיב מייצב של כמה עשרות סנטים ובונים מטען לא מיוצב שטוען את המצבר במתח גבוה מהמתח המומלץ לפעולת גיבוי. לדוגמה, בתאורת חירום לדים שרכשתי לאחרונה מדדתי מתח טעינה של כ 7.5V בעוד שהמתח המומלץ לפעולת גיבוי הינו כ 7V בלבד.
מה ניתן לעשות? בתאורת חירום בעלת ספק מתח פנימי ניתן להתאים את המעגל האלקטרוני, אך לא בקלות. בתאורת חירום בעלת ספק מתח חיצוני ניתן להשתמש בספק מתח בעל מתח נקוב נמוך יותר מהספק המקורי. למשל, אם הספק המקורי נקוב 12V אפשר לנסות ספק של מתח נקוב 9V או 7.5V. תוך כדי פעולת טעינה יש למדוד את מתח המצבר ואסור שיעלה על 7V גם בטעינה מלאה לאחר יום.
עוד אפשרות היא להסב את תאורת החירום לפנס הפועל על סוללות אצבע AA רגילות.
מעניין מאוד!
השבמחקמה זה אומר "מתח מומלץ לפעולת גיבוי"? הכוונה היא למתח כאשר מדובר בחשמל שמוזן תמידית לסוללה, בניגוד לחשמל שמוזן לסוללה של מצבר ברכב, שמנותק כאשר הסוללה טעונה?
מתח מומלץ לפעולת גיבוי הינו מתח שמחובר תמיד לסוללה כאשר המטען אינו "חכם" ולא יודע לנתק את המתח כאשר הסוללה מלאה. המתח הרצוי מודפס על הסוללה. עבור מצבר עופרת 6V המתח המומלץ הוא 7V או קצת פחות. ברכב רגיל האלטרנטור מחובר דרך מווסת מתח שמגביל את המתח למצבר ל 14V בערך.
השבמחק